החלטה בתיק מ"ת 30255-06-13

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, דקר המשיב את המתלונן בבטנו ובגבו וגרם לו לחבלת גוף שחייבה ניתוח ואשפוז. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

אין חולק על קיומן של ראיות שיש בהן, לכאורה, כדי להוכיח את עובדות כתב האישום. המתלונן היה נתון בעת האירוע, כך על פי הראיות, להשפעת אלכוהול וגם הוא זה שפנה בראשית העימות למשיב. המתלונן זיהה את המשיב כמי שדקר. כך גם עדי הראיה עלי ואיימן שמסרו תיאור בנוגע לאירוע הדקירה וזיהו את המשיב כדוקר. יצוין כי המשיב הכחיש כי היה בזירה ואולם, כאמור, קיימות עדויות של עדי ראיה התומכות בגרסת המתלונן. די באלו כדי לבסס תשתית ראיות לכאורית המבססת סיכוי להוכחת עובדות כתב האישום. לא מצאתי צורך להרחיב את הדיון מעבר לאמור מאחר וב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה.

אין חולק כי עבירה של דקירת אדם ופציעתו מקימה עילת מעצר. הלכה היא כי בהעדר נסיבות מיוחדות, דינו של העושה שימוש בסכין כדי לפגוע באחר, הוא מעצר עד תום ההליכים [בש"פ 876/08 נסים אבו הדואן ואח' נ' מדינת ישראל (5.2.08);בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (17.1.10); בש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (30.7.09)]. במקרה שבפני, עילת המעצר היא עילת המסוכנות. על זו יש להוסיף גם את החשש להשפעה על עדים, כולם מוכרים למשיב, בני כפר מגוריו.

הלכה היא כי גם כאשר קיימת עילת מעצר, על בית המשפט לשקול ולבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר. בית המשפט בוחן את נתוני המקרה ונתוני הנאשם ושוקל אפשרות לאיין את עילת המעצר בחלופה ראויה [בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (22.3.11)]. ואולם " שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל ( 25.1.11), פסקה 13]. במקרה שבפני סבור אני כי לא ניתן לתת אמון בנאשם/משיב ומכאן שאין מקום לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר, לרבות בהרחקה מכפר מגוריו.

ביום 15/11/12 נגזר על המשיב מאסר מותנה של שישה חודשים למשך שנתיים על כל עבירת אלימות מסוג פשע, זאת לאחר שהורשע, ביחד עם אחר, בעבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין (ת"פ 25733-02-11 של בית משפט לנוער בחדרה). בטיעון לעונש, בטרם נגזר דינו, אמר אז המשיב " אני מצטער, לא אבצע עבירה נוספת".התחייבותו זו לא החזיקה מעמד, כך לכאורה, אלא שישה חודשים. הגם שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה תקף, המשיב את המתלונן ודקר אותו, כעולה מהראיות.

בנסיבות אלו, וכאשר המאסר המותנה אינו מהווה גורם מרתיע דיו, אינני רואה מקום לשחרר לחלופת מעצר, שתנאי מקדמי לה הוא האמון שקיימת הרתעה מפני הפרה וביצוע עבירות. " אכן, בית משפט זה עמד לא פעם על החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר לצורך השגת מטרת המעצר בדרך הפוגעת פחות בחירותו של נאשם. אולם בחינה זו אין משמעותה בחינת חלופות קונקרטיות בכל מקרה נתון. על בית המשפט ליתן דעתו לסוגיית החלופה ולהתייחס אליה בהחלטתו אך בהחלט ייתכנו מקרים בהם יסבור בית המשפט כי בנסיבותיו של המקרה שבפניו לא ניתן לאיין את עילת המעצר בדרך של חלופה ואם זו מסקנתו, אין טעם ואין צורך לבחון חלופות קונקרטיות (ראו: בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 6, [פורסם בנבו] 2.11.2004); בש"פ 7985/09 חאלד נ' מדינת ישראל, פסקה 14, [פורסם בנבו]  15.10.2009))". [בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל (10.11.2009) פסקה 7 להחלטת כב' השופטת חיות].

אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו בת"פ 30208-06-13, המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה .

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.